פסק-דין בתיק ע"מ 1218/01

I עמ"ה 1222/01 פלקובי חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' פ"ש נתניה

שנות המס שבערעור הן השנים 1994, 1996,1995 ו-1997.

המערערת הינה חברה קבלנית בבעלותם של גדי מכלוף (50%) ושל אליהו יעקובי (50%). בשנות המס פעלה המערערת במספר פרויקטים שונים ברחבי הארץ. המערערת מדווחת על היותה קבלן בונה עפ"י סעיף 8א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] התשכ"א-1961 (להלן: " הפקודה") 

1. פיצויים ממשרד הבינוי והשיכון

בשנת 1991 החלה המערערת בבניית פרויקט "מורדות טבריה" בעיר, אשר הופסק בשנת 1992 כאשר התגלה כי השטח שהוקצה הוא שטח עתיקות. בשל כך, הקצה המינהל למערערת קרקע חלופית וכן שולם למערערת סך של 1,365,388 ש"ח (להלן: " התשלום ממשרד השיכון")  בהם רואה המשיב כהחזר הוצאות. סך של 1,205,797 ש"ח שולם בשנת 1995 וסך של 80,619 ש"ח שולם בשנת 1996.

לטענת המשיב, עלויות הבנייה בהן נשאה המערערת בפרויקט נדרשו כהוצאות ונוכו מהכנסותיה בדו"ח לשנת המס 1992. על כן, קבע המשיב את התשלום ממשרד השיכון, כהכנסה במועד קבלתו.

המערערת טוענת כי התשלום האמור ממשרד השיכון שהופקד בידיה ע"י המדינה, הוא ערובה להקצאת שטח חלופי שיינתן לה לצורך ביצוע פרויקט. בעבר הופסקו עבודותיה בפרויקט אחר (בקרני שומרון), מאותם טעמים, ושולמו למערערת פיצויים ללא התחייבות למתן קרקע חלופית. באותו מקרה דיווחה על כך המערערת כהכנסה בעוד שכאן, כאשר ישנה התחייבות לקרקע חלופית, התשלום נועד רק כערובה, כגישתה. כמו כן, במאזנה של המערערת לשנת 1995 מופיע סכום של 5 מיליון ש"ח כתשלום למנהל מקרקעי ישראל בגין הקרקע החדשה בעוד סכום הערובה כלשון המערערת, הופיע במאזן כהקטנה של עלויות רכישת הקרקע מהמינהל, כך כלשון המערערת, זאת הואיל וסכום הערובה, שהוחזק אצל החברה יועד לעלויות רכישה של הקרקע החדשה (סעיף 2.4. להודעה המפרשת את נימוקי הערעור).  

לחילופין, טוענת המערערת כי התשלום ממשרד השיכון איננו בבחינת הכנסה פירותית, אלא לכל היותר הכנסה הונית אשר המיסוי עליה הוא אפס, שכן אין רווח הון בהיותה כנגד שווי הזכות שרכשה המערערת לבנות על קרקע מסוימת בטבריה (סעיף 2.7.לנימוקי הערעור). רווח הון זה נבלע ברכישת הנכס החלופי תוך דחיית המס למועד מימוש הנכס החלופי.

המשיב למד על כך כי התשלום ממשרד השיכון מהווה פיצוי מתוך הסכם שנערך בין המערערת לבין משרד השיכון ביום 16.1.1995 (נספח ב' לתצהיר המשיב). הסכם זה קובע בסעיף 7(ג)(1):"אנו נקבל החזר הוצאות בשיעור של 1,252,430 ש"ח  בגין הוצאות שנגרמו לנו באתר הראשון שהוקצה לנו עבור פרוייקט טבריה". כמו כן, מציין המשיב כי בהסכם אין כל אסמכתא לטענת המערערת כי מדובר בהפקדת ערובה מטעם המדינה, לא הוצגה בפני המשיב או בפני ביהמ"ש אסמכתא להחזרת הסכום למדינה וגם בדוחות הכספיים טענה כזו לא עלתה. מנגד, אין מחלוקת כי הוקצתה קרקע חלופית למערערת. לטענת המשיב, הועלתה טענה זו, בדבר הערובה, רק בשלב הגשת התצהיר מטעם המערערת. לסיכום, רואה המשיב בטענתה של המערערת כטענה כללית אשר התעוררה לקראת הדיון בפני מותב זה שאינה נתמכת בראיה.

דיון והכרעה

 באין תשתית ראייתית אשר תוכל לתמוך בטענותיה של המערערת בדבר היות התשלום ממשרד השיכון ערובה ולא פיצוי, אין אני מוצא מקום להתערב בשיקול דעתו של המשיב. הואיל והמערערת תבעה הוצאות כניכוי בקשר עם הפרויקט בטבריה בשנת 1992 ולימים הוצאות אלו מושבות לה כעולה מלשון ההסכם משנת 1995 (נספח ב' האמור), אך טבעי כי המשיב יראה בתשלום זה הכנסה. באשר לקונסטרוקציה, בכל הכבוד, שבנתה המערערת, לא הוצגה כל ראיה הסותרת את האמור בהסכם משנת 1995 ולמצער לא הוצגה ראיה בדבר השבת "הערובה" בהמשך הדרך. לשון ההסכם משנת 1995 בהירה. המדובר ב"החזר הוצאות". כיוון שהוצאות אילו נוכו על ידי המערערת, השבתם מהווה הכנסה בידה. אף הישענות המערערת על מקרה קרני שומרון, לא רק שלא הוכחה ולא הוצגה שמץ ראיה, אין היא מוכיחה דבר. במקרה אחד התקבל פיצוי כספי בלבד ובמקרה אחר התקבל החזר הוצאות וקרקע חלופית. מקובלת עלי עמדת המשיב כי בהעדר טענה, נאחזת המערערת באיזה שהוא מבנה שיסודותיו חסרים. באשר לטענה החלופית בדבר יעוד הסכומים לשם הוצאות רכישה, יעוד זה אינו יכול לשנות אופיים של התשלומים בעת קבלתם לצורך מס. תשלומים אילו מאזנים הוצאות שנתבעו והוכרו ועל כן מהווים הכנסה. כך אני דוחה את ניסיון המערערת לסווג התקבול כתקבול הוני. סיווג זה מנוגד לאמור בהסכם משנת 1995 ואין לו כל עיגון ראייתי או משפטי. טענות המערערת בעניין זה נדחות.

2. שומות מע"מ

המשיב קבע כי בדו"חות המערערת לשנים 1994  ו-1995 נדרשו במסגרת הוצאות הנהלה וכלליות, "שומות מס ערך מוסף" בסך של 184,844 ש"ח ו-31,200 ש"ח בהתאמה. המשיב קבע כי התשלומים למע"מ אינם בגדר הוצאה מוכרת לצרכי מס הכנסה עפ"י ס' 17 לפקודה. בשל כך מצא לנכון שלא להכיר בהן.

 המערערת טוענת כי המדובר בשומת תשומות ולא בשומת עסקאות, שנבעו לכאורה מאי הכרה בהוצאות מסוימות ע"י שלטונות מע"מ, על כן שומת תשומות זו נחשבת הוצאה.

המשיב מציין כי לא ברור לו אילו הוצאות נדרשו על ידי המערערת במע"מ. כמו כן, מציין המשיב כי בעדותו אמר מנהל המערערת, מר מכלוף,  כי הסתמך על עצותיו של רואה החשבון שלו וכי הוא לא כל כך מבין מה שהוא אומר (פרוטוקול 20.12.2006, עמ' 8). עם זאת, נמנעה המערערת מלהעיד את רואה החשבון שלה. כמו כן, לא הציגה המערערת כל ראיות או אסמכתאות לגבי גובה הסכום הנדרש על ידה כהוצאה אשר כונה על ידה 'בגין תשלום למע"מ' וגם בסיכומיה מעלה היא טענות כלליות ולא מפרטות באילו הוצאות עסקינן.

דיון והכרעה

אם נכון הייתי לבחון את טענותיה של המערערת כי המדובר בשומת תשומות אשר לכאורה מעידה על קיומן של הוצאות עסקיות, ובכך אני משים בפי המערערת הסבר נהיר מזה שהיא עצמה טענה בפני, הרי שבאין ההוצאות הנטענות נתמכות באסמכתאות כלשהן, המדובר בהעלאת טענה בעלמא. אין אני מוצא מקום להתערב בשיקול דעתו של המשיב. טענת המערערת בעניין זה נדחית.

3. הדירה שנמכרה ב-1994 למשפחת קורקוס

בשנת 1994 מכרה המערערת דירה תמורת סך של 123,000$. השווי המוצהר לא התקבל על ידי מנהל מיסוי מקרקעין הרלוונטי ועל ידי שלטונות מע"מ. בהסכם שהושג בין המערערת לבין שלטונות מע"מ (נספח ו' לתצהיר המשיב) נקבע ששווי העסקה הינו 145,000$. שווי זה נמוך מהשווי שקבע מנהל מיסוי מקרקעין בשומתו. המשיב קבע את התמורה ממכירת הדירה בהתאם לשווי שנקבע בהסכם עם מע"מ והוסיף להכנסות המערערת בשנת 1994 סכום של 76,837 ש"ח.